מגמת תקשורת וניו מדיה - אולפנת צביה הרצליה
"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"
שירה רבינוביץ
הרב ברוך פרייזן מציג עמדה הלכתית לגבי נכים הקובעת כי כל בני האדם נולדו מוגבלים. אין אדם שנולד מושלם או שלם. לכל אדם יש את השוני שלו ואת המוגבלות שלו. כך מתייחסת התורה לבני האדם וביניהם בעלי מוגבלויות.
נשאלת השאלה כיצד התורה וההלכה מתייחסות לבעלי מוגבלויות. לכן קבעתי פגישה עם הרב פרייזן והיא נקבעה להיות בחדרו. נכנסתי לחדר. הרב בדיוק ישב, עיין בגמרא ופתח ספרים. במהלך הפגישה הרב הראה לי מקורות שונים. הרב סיפר כי באחד השיעורים האחרונים שהעביר הוא עסק בנושא זה ויהיה שמח לשוחח איתי ולספר לי עליו.
ראש אולפנת צביה הרצליה הרב ברוך פרייזן כמעט יובל שנים מתעסק בחינוך. כפי שנאמר, הוא כיום משמש כראש אולפנה והיה אף ר"מ בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה במשך שנים רבות. כמו כן, הרב מתעסק בעניינים הלכתיים ודתיים רבים כגון חיתון איש ואישה.
השאלה המרכזית שעניינה אותי היא כאמור כיצד התורה מתייחסת לבעלי מוגבלויות. שהרי בדרך כלל שמים דגש על יחס המדינה והחברה לבעלי מוגבלויות ולא מתעניינים או בודקים את הפן ההלכתי.
הרב פרייזן פותח במשפט "אדם בעל מוגבלות הוא כמו אדם רגיל". לפי היהדות כל אדם נברא בצלם אלוקים, וכל אדם שונה מרעהו. לכן, גם האדם נברא עם איזשהו חיסרון או עם מוגבלות כלשהי. הרב ממשיך בדבריו "המוגבלות היא קיימת בעצם בכל אחד מאתנו. אף אחד לא נולד כשהוא מושלם או שלם". לכל אדם ישנה בעיה, ישנה מוגבלות, והיא שונה אצל כל אדם.

בני האדם נבראו שונים מלכתחילה, ומשום כך, ישנו גם הבדל במראה של כל אדם. זה נראה כך וזה נראה אחרת. "ובסך הכול", ממשיך הרב, "המוגבלות הפיזית או לפעמים גם היכולת המנטלית של האדם הם במקום שבו הוא נמצא, והוא שלם במה שהוא שלם." בעצם, ישנה סיבה שבגללה כל אדם נברא שונה, עם המוגבלות שלו, ועל כן כל אדם הוא שלם.
כך למעשה ההלכה והתורה מתייחסות לכל אחד בישראל, ולכל אדם בכלל. היחס הזה הוא לכל אדם בין אם הוא קטוע רגל או קטוע יד, בין אם הוא לא רואה או לא שומע, בין אם יש לו מוגבלות נפשית או מוגבלות שכלית. כל בני האדם הם אותו דבר. כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים. "כולנו כבני אדם נמצאים בגבולות", מפטיר הרב.
"התורה מספרת לנו שכשנברא האדם אחרי איזושהי תקופה מסוימת אמר הקב"ה: 'לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה' (בראשית פרק ו', ג')" הרב מצטט. הוא גם כן מסביר את המשמעות של פסוק זה, "המשמעות היא שלכל אחד אם ניתן, הקב"ה שם גבולות." אלו לא רק גבולות של חיים, של 120 שנה אלא גבולות של היכולת שלנו כמו גבולות של ההבנה שלנו.
הסיפור המוכר על משה רבינו והסנה הבוער מוזכר בהמשך הריאיון. משה רבינו ראה את הסנה הבוער אך למרות מעלתו לא הייתה ביכולתו לראות את הקב"ה שהסתתר מאחורי הסנה. הרב מצטט את דבריו של הקב"ה למשה: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג', כג'). הרב מסביר את העניין כאן שאפילו ל"משה רבינו שהיה אחד מן הגדולים בעם ישראל נאמר שיש גבולות". כלומר, לכל בני האדם, לכולנו, ישנם איזשהם גבולות וזוהי המציאות שלנו. הרב מסיים את תשובתו לשאלה במילים הנוקבות "האדם הוא אדם מוגבל. תמיד. כל אחד."
באולפנת צביה הרצליה, הרב מספר, כי ישנם תהליכים ומהלכים המעודדים ואף מאפשרים שילוב של בעלי מוגבלויות בבית הספר. במשך כמה שנים, עד היום מתנדבת באולפנה בחורה בעלת מוגבלויות בשם א' (שם בדוי). היא מאוד שמחה וישנו יחס אוהב, מחבק ועוטף כלפיה מצד הצוות באולפנה אך בעיקר מצד התלמידות. א' היא בחורה שתמיד שמחה ומשוחחת עם בנות ושואלת לשלומן. היא דמות מאוד אהובה באולפנה ותורמת רבות. א' מובילה תהליך של שינוי בחברה אשר מעודד שילוב של השונה וקבלת האחר.
א' מלמדת את כל המורים, המורות, הרבנים ובעיקר את התלמידות כי כל בני האדם הם שווים. כל בני האדם הם קודם כל בני אדם אשר אוהבים את האחר. בעצם, כך צריך להתנהג כלפי כל בני האדם, בין אם הם בעלי מוגבלות או לא.
בנוסף, באולפנה ישנו שילוב של בעלי מוגבלויות גם כתלמידות בבית הספר. ג' (שם בדוי) היא תלמידה בעלת מוגבלויות אשר סיימה את 6 שנות לימודה באולפנה בהצלחה רבה. היחס והעזרה שקיבלה תרמו לכך רבות. אך החברות ובנות כיתתה עשו את העבודה החשובה ביותר בכדי לשלבה ולאפשר לה ללמוד בבית ספר רגיל, באולפנה. מסיפור זה על ג' ניתן ללמוד כי הכוח לשנות ולהוביל לחברה מקבלת נעשה אך ורק באמצעות האנשים בחברה הזו. ניתן ללמוד מכך שלדור הצעיר ישנה השפעה רבה על החברה כיום אך השפעה גדולה הרבה יותר על דור העתיד.

בהמשך הריאיון עם הרב פרייזן, הוא פתח את החומש והראה לי פסוק העוסק בכהן בעל מום, כהן שהוא בעל מוגבלות כלשהי, שבו נאמר "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא פרק כא', יז'). לפי פסוק זה כהן בעל מום אינו יכול לעבוד במקדש ועל כן עולה השאלה כיצד ניתן לומר כי התורה מאפשרת לשלב בעלי מוגבלויות בחברה, ואף מעודדת אותם להיות חלק פעיל בקהילה.
הרב פרייזן פותח את תשובתו לשאלה בכך שאומר כי שאלה לגבי כהן בעל מום במקדש היא שאלה אחרת לגמרי. "גם כן לא מביאים בהמה שיש לה מום למקדש. מדוע?" הרב שואל, ואף עונה "כי עבודה במקדש כמו עבודה לפני המלך צריכה להיות לה גם כן עבודה וגם ניראות. ולכן באיזשהו מקום, התורה שמה גבולות מי עובד ומי לא עובד." הרב אומר כי זוהי עובדה, התורה לא מגבילה רק בעלי מום לעבוד במקדש, אלא מגדירה עוד גבולות כגון שרק אדם בן 20 שנה ועד 40 שנה יכול לעבוד במקדש.
ההסבר לכך שרק אנשים מסוימים הם היכולים לעבוד במקדש הוא פשוט. כאשר לוקחים מישהו לעסוק בעבודה מסוימת יש לכך תנאים וגם לעבודת המקדש ישנם תנאים. הרב מביא דוגמה מימינו, "לסיירת מטכ"ל לא ייקחו אחד שהוא קטוע רגל, ולא כי יש לו איזושהי מוגבלות אלא זה עניין אחר לגמרי. יהיו לו תפקידים אחרים, לא פחות חשובים."
התורה מדגישה ואומרת שכל אדם נולד עם השוני המיוחד שלו ועל כן כל בני האדם הם באיזשהו מקום בעלי מוגבלות. כל אדם צריך למצוא את הדרך בה הוא מתמודד עם המוגבלות הפרטית שלו אך לחברה יש מרכיב חשוב גם כן בהתמודדות זו. החברה צריכה לעזור לאחר, לקבל את השונה, להיות סובלנית. רק על ידי כך יכול להיווצר תהליך של שינוי בחברה.