במהלך פרויקט הגמר שלי עם קבוצתי בנושא מחאת הנכים ובזכויות המגיעות להם, בחרתי לחקור את נושא נגישות נכים במקומות ציבוריים ובמערכת החינוך.

הבעיה היא שאין מקומות נגישים לנכים במרחב הציבורי. מבנים ושירותים רבים לא נגישים לנכים.

 

בשנת 1998 חוקקה הכנסת את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, במטרה לתת מענה הולם על צרכיה של אוכלוסייה זו. החוק נכנס לתוקף ב- 1 בינואר 1999.

ב-22 במרס 2005 התקבל בכנסת תיקון מס' 2 לחוק, המכונה "פרק הנגישות", ובו קבועה החובה להנגיש כל מקום שפתוח לציבור וכל שירות שניתן לציבור לאנשים עם כל סוגי המוגבלות. בין המקומות שיש לגביהם דרישה כזאת: משרדי ממשלה, מקומות בילוי, מבני חינוך, בתי-מלון, פארקים, מוסדות דת, בתי-עלמין ועוד. אשר למערכת החינוך, הנגישות הנדרשת בה היא משני סוגים: נגישות בסיסית – הנגשתו של כל בית ספר. נגישות פרטנית – הנגשת בית-הספר בהתאם למוגבלותו של התלמיד, המורה או ההורה הבאים בתחומו. על שר החינוך הוטל להתקין תקנות בנוגע לשני סוגי נגישות אלה.

החוק מגדיר נגישות כך: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי".

 

בבסיסה של הנגישות קיימים שני עקרונות- "עקרון ההכלה" ו"עקרון הרצף":

עקרון ההכלה- אנשים עם מוגבלות הינם חלק בלתי נפרד מהחברה ומהציבור הרחב, וככאלה הם שווי זכויות לחיות, להשתלב ולהתנהל ביחד וללא הפרדה מכולם.

עקרון הרצף- אדם עם מוגבלות, יוכל להגיע לכל מקום ולקבל את אותו שרות ככל אדם אחר. הרצף הינו לוגי - חניית נכים, עלייה למדרכה, דרך נגישה, דלת כניסה נגישה, מסדרונות נגישים, דלפקי מודיעין, שרות נגישים, מעלית נגישה, שרותי נכים נגישים- די שאחד מהמרכיבים הללו לא קיים- עקרון "רצף הנגישות" נשבר ולא מתקיים אי קיום רצף הנגישות משמעו שהמקום או שרות אינו נגיש!

 

 

בישראל חיים כיום מאות אלפי מוגבלים מבחינה פיזית, שכלית ונפשית, והשתלבותם בחברה היא מרכיב חשוב בדרכם לשוויון. אחת הבעיות העיקריות העומדות בפניהם היא שמבנים ושירותים רבים אינם נגישים להם. נגישות סביבתו של אדם חשובה לשילובו בחברה ולנתינת שוויון. חוסר הנגישות גורם להם ללמוד הרחק מן החברה, ובמקרים רבים במקומות מבודדים. הוא גורם לבידודם של האנשים עם מוגבלות וכתוצאה מכך לא נוצר הצורך החברתי והציבורי להנגיש עבורם מקומות ציבור ושירותים. חוסר הנגישות מקשה את שילובם בחברה ומגביר את חוסר הנִראוּת.

לכל סוג של מגבלה יש דרך שונה לפעול על מנת להקל על בעלי מוגבלות זו, לדוגמה:

מוגבלות פיזית – בניית מעלית או "רמפה" שתקל על אדם בעל מוגבלות לנוע בצורה נוחה יותר

מוגבלות ראייה – כריזה בקול או חומרי קריאה בשפת ברייל

מוגבלות שמיעה – מערכות הגברה או לימוד בכיתה אקוסטית, כדי להקל על התלמיד המתקשה בשמיעה

מוגבלות שכלית – מסירת מידע בשפה ברורה

מוגבלות נפשית או אוטיזם – פטור מהמתנה בתור.

 

נכים רבים יעידו, כי הם נתקלים במצבים שכניסתם למקומות ציבוריים נמנעת בשל מדרגות בכניסה, ללא שיפוע גישה, או שיש שיפוע, אך השירותים במקום אינם נגישים, לפחות שלוש פעמים בשבוע, עד כי לעיתים הם בוחרים להדיר רגליהם ממקומות אלו, בשל אי הנוחות ולעיתים אף הבושה הנגרמת להם ממצבים אלו.

 

למרות זאת, החברה עברה שינוי במהלך השנים. השינוי מתבטא בכך שבעבר לנכה היתה מודבקת "תווית" של נכה, כלומר אדם שלא מסוגל לפעול בכוחות עצמו, אחד שהוא עול על החברה. המקסימום שהחברה הישראלית עשתה היה - לתת עבודה לאנשים שסובלים מפיגור קל, או נכים אשר אחוז נכותם אינו עומד על 100% (ונתנו להם עבודות מבזות לרוב). כיום העולם עובר שינוי- כחלק "מהתפיסה הירוקה", כלומר היום המצב בעולם ובישראל הוא שיש יותר זמן ומשאבים בחברה לדאוג לאיכות החיים בחברה. אנשים מוכנים כיום להשקיע יותר כסף מבעבר בכדי למנוע פגיעה בחלשים או באיכות הסביבה.

 

כעת אני אתמקד יותר בנגישות הנכים בבתי ספר, ילדים נכים שזכותם ללמוד בסביבה נגישה עבורם.

החינוך במדינת ישראל הוא זכות של כל ילד וחובה על המדינה לאפשר זאת. לכל ילדי ישראל יש זכות לחינוך שווה, קרוב לביתם. מסגרת החינוך מקנה לילד השכלה, חיי חברה ומקור לגדילה והתפתחות. מערכת החינוך עושה רבות כדי להקנות לכל ילד חינוך בהתאם לצרכיו ויכולותיו. ילדי ישראל הנכים אינם שונים בהקשר זה מכל ילד אחר. הם זכאים לקבל חינוך מלא כמו כל ילד. אך על מנת שילד נכה יוכל להשתתף באופן מלא בלימודים ובפעילויות בבית הספר, בית הספר צריך להיות נגיש עבורו. ילדים נכים זקוקים למעלית אם הכיתה שלהם נמצאת בקומה גבוהה, לרמפה אם יש מדרגות בכניסה לבית הספר ולכל האמצעים שיאפשרו להם להגיע לכל מקום בבית הספר בו נמצאת שאר כיתתם. למרות שהחוק מחייב הנגשת כל מסגרת חינוכית עבור תלמידים נכים, עדיין יש מסגרות רבות שאינן נגישות, עובדה המביאה להפלייתם של ילדים נכים במערכת החינוך. ילדים נכים צריכים להתמודד עם קשיים רבים מעבר לקשיים עמם מתמודדים ילדים רגילים. הקושי הפיזי הופך אותם לחריגים ומונע מהם לעשות דברים שהיו רוצים לעשות. לעתים ילדים אלה מתמודדים גם עם דימוי עצמי נמוך ופגיעה בביטחון העצמי.

 

לסיכום, כאשר מקומות ציבוריים מונגשים לנכים, שני הצדדים מרוויחים. הנכה זוכה במקום שהוא יכול להגיע אליו ללא בעיה, בצורה נוחה ובטיחותית, והצד השני- בעל העסק או המקום הציבורי זוכה בכך שהוא עומד בחוק ולכן מונע מהנכים לתבוע אותו. בנוסף הוא זוכה בלקוחות נוספים והוא משפר את שביעות הרצון של לקוחותיו. לבסוף, זהו המעשה החברתי הנכון לעשות מתוך הכרה בכבוד האדם.