איך החברה רואה את הנכים?

 

היות שהחברה נוטה להסתיר בעלי נכויות ברשות הפרט ולהעלים את קיומם מן החללים הציבוריים, הזירה התקשורתית היא עבור בני-אדם רבים המקום היחיד בו הם יכולים להתבונן בבעלי נכויות ולהתוודע אליהם (Thomson, 2001). העלמה זו מבוצעת הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מוחשית: מצד אחד, קיימת מסורת בחברה המודרנית להצניע את בעלי 'הפגמים הלא-אסתטיים' (Wolfson & Norden, 2000). מוסדות שבהם חוסים נכים הוקמו לא רק מסיבות רפואיות, אלא גם כדי למנוע את התערותם בחיי ה'בריאים'. מצד שני, גם אם ירצו לצאת בציבור, רבים מבעלי הנכויות אינם יכולים לעשות כך עקב בעיות של נגישות.

 

קְלוֹגְסְטוֹן (1994Clogston, ) סיווג את דפוסי הייצוג של נכים לשתי קטגוריות: מסורתית ומתקדמת. הקטגוריה המסורתית מציגה את הנכה כלא-מתפקד מבחינה רפואית. הקטגוריה המתקדמת תופסת את הנכים כמוּנְכֶים על ידי החברה.

התנאים החברתיים המַפְלים מהווים את מקור הבעיה, משום שהם הופכים את בעלי המגבלות הגופניות ל"נכים"; דהיינו- זהו מודל הבנייתי (Kasnitz & Shuttleworth, 2001). חלק הארי של דימויי הנכים נגזר מן המודל הרפואי, הרואה את הנכות כשיבוש – בין הוא מוּלד ובין הוא תוצאה של תאונה מצערת – המחייב טיפול.

הבעיה של בעל הנכות מובְנית ומוצגת כבעיה פרטנית, ולא של החברה המערימה עליו קשיים, בעיקר אי-נגישות ובידוד (Couser, 2001; Karpf, 1997).

הנרטיב המקובל הינו כזה המשרטט את מכלול הבעיות שעימן מתמודדים בעלי נכויות כאילו הן טרגדיות פרטניות.

בבחינה היסטורית על תולדות הייצוג של הנכה נמצא שהאפיון של דמויות נכים הקריב את האנושיות של הגיבורים על מנת להפוך אותם למוסר-השכל: הנכה מוצג או כאיום על מִרקמהּ התקין של החברה או כמושא לרחמים (Snyder & Mitchell, 2001).

בכל מקרה, דימויי הנכים מעוגנים היטב בפרקטיקה התרבותית של תרגום חריגות גופנית לנחיתות חברתית.

בתקשורת הפופולארית כמו-גם באמנויות הקאנוניות נמצא כי התופעה הרווחת ביותר היא המחיקה של הנכות ושל בעליה (Barton, 2001; Mitchell & Snyder, 2000).

אם באופן כללי ניתן להצביע על תהליכי מחיקה מובהקים, הם אינם מושלמים: בעלי-נכויות מדי פעם בפעם מגיחים אל תוך השיח התקשורתי. ייצוגים אלו נעים בין שני קצותיו של הרצף האנושי: מצד אחד, הם פחותי-ערך, קורבנות אומללים או אכזריים; ומצד שני, הם גיבורים נערצים המתמודדים בהצלחה עם המשא שלהם (Oliver, 1990). בספרות (Barton, 2001; Bogdan, Biklen, Shapiro & Spelkoman, 1982; Longmore, 1987; Nelson, 1994, 1996; Wolfson & Norden, 2000) מתוארים מספר דגמים מרכזיים של סטריאוטיפים כדלקמן:

לסיכום ניתן לטעון, כי הדימויים השליליים השונים המוּקְנים לבעלי נכויות מאפשרים לאשש את הנטייה לדחוק אותם אל שוליה של החברה ולא לתת להם ליטול חלק פעיל בעולם ה'נורמלי'. דימויים אלו עוזרים לשעתק את המנגנונים התרבותיים של דחיית הנכים והפיכתם לבני אדם פגומים (Longomre, 1987). מנגנונים אלו מעוגנים בחרדה של הלא-נכים מפני הצפוי להם. הקטגוריה החברתית של "נכה" מייצגת מצב קיומי בלתי רצוי המעורר חרדה ותיעוב.

 

הנכים בתקשורת-

בעלי הנכויות מבקשים להיכלל בשיח התקשורתי באופן כזה שבו לקותם איננה מהווה שיקול רלוונטי. הלקות איננה אמורה להיות אמתלה להשתתפות במרחב הציבורי, איננה אמורה להשפיע על דרך העיצוב של הנוטלים בו חלק (בין הם נכים בשר-ודם ובין הם דמויות בדיוניות) ואיננה אמורה להוות מוקד לתשומת הלב הציבורית.

הנחקרים מבקשים התייחסות תקשורתית שבה הנכות איננה מוסתרת אך גם איננה מודגשת

. בעל הנכות המצליח המוצג בתקשורת מוצב על כָּן של הערצה בלתי-מסויגת לגבי יכולתו המוכחת בפומבי לנצח. הצלחה משמעה התגברות על המכשולים המונַחים בדרכו של הנכה: הן מכשולים הנובעים מבעיות גופניות ('אובייקטיביות') והן מכשולים הנובעים מיחס חברתי פוגעני ומפלה (למשל, בעיות ארכיטקטוניות של אי-נגישות).

 

נקודת ציון נוספת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה היא פסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק, בתיק בג"ץ 7081/93

כך נכתב בפסק הדין עצמו:" בעבר שררה ההשקפה כי הנכה הוא שונה, ועל-כן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה (separate but equal). כיום שוררת ההשקפה כי יש לשלב את הנכה בתוך החברה ולהבטיח לו שוויון של הזדמנות (integrated and equal). אכן, הגישה המודרנית הנה כי הפרדה מעמיקה את חוסר השוויון ומנציחה הפליה. הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו - בתוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במרקם הרגיל של חיי החבר בתאריך 13.11.1997 מינו שר המשפטים, צחי הנגבי ושר העבודה והרווחה אלי ישי את הוועדה לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות (ועדת כץ). הוועדה ישבה על המדוכה ודנה בהצעות חוק שונות אשר הוצעו בפניה בנושאים שונים: תעסוקה, נגישות,דיור, תרבות ופנאי, חינוך והשכלה, הליכים משפטיים, צרכים מיוחדים, נציבות שיווין זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
המסקנה העיקרית היא: "להקים בחוק נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, לקבוע בחוק את תפקידי הנציבות, וביניהם: הכנת כללים ותקנות לאישור השר הנוגע בדבר; הכנת הצעות לתיקוני חוק לאימוץ על ידי הממשלה; פרסום הנחיות; איתור הצרכים המיוחדים של אנשים עם מוגבלות ואיתור הדרכים היעילות ביותר לתת להם מענה הולם, לרבות ייזום, הזמנה ועידוד של מחקרים; הקמת מאגר נתונים הנוגעים לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בתחומי החיים השונים; הסברה והפצת מידע בנוגע לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות; ייעוץ לאנשים עם מוגבלות בדבר זכויותיהם; הגשת דו"ח שנתי על מצב זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בישראל; חקירת תלונות של אנשים עם מוגבלות וכן ייזום חקירות בדבר פגיעה בזכויותיהם; פישור, בוררות ונקיטת פעולות על מנת להביא ליישוב סכסוכים בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות; סיוע לאנשים עם מוגבלות בהגשת תביעות והגשתן בשם הנציבות. כמו כן קבעה הוועדה כי יש לקבוע הוראות בדבר עצמאות הנציבות, כולל סעיף תקציבי נפרד. לקבוע כי בוועדה המייעצת של הנציבות יהיו חברים אנשים עם מוגבלויות שונות, אנשי מקצוע, משפטנים, ונציגי ציבור, וכי רוב החברים בוועדה יהיו אנשים עם מוגבלות."
הנציבות משמשת כרגולטור לאומי בתחום של אנשים עם מוגבלות תוך עיצוב וקידום מדיניות חברתית הנוגעת להגנה ולקידום זכויותיהם והשתלבותם בחברה.

לאחר מכן נקבע בשנת 1998, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח, מטרת החוק כפי שנקבע:" חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות מטרתו, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו."  חוק זה היווה פריצת דרך חשובה ביותר בנושא שוויון הנכים בישראל. בעקבות החוק הנ"ל הוקמה :"הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" אשר יושבת תחת משרד המשפטים.

הוועדה החליטה להתמקד בהמלצות שיביאו ליישום העקרונות הכללים כפי שנקבעו בחוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות – המלצות שיביאו לידי שיפור חייהם של המוגבלים, לשיפור תדמיתם בעיני החברה ובעיני עצמם, לצמצום וביטול הדעות הקדומות המופנות כלפי ציבור המוגבלים, לחיזוק מעמדם של הנכים, הוצאתם ממעגל הנזקקות או להביא לידי כך שיהיו נזקקים ותלותיים באחרים ברמה הנמוכה ביותר.